ב"ה
מַה נָּאֶה אִילָן זֶה
רַבִּי שִׁמְעוֹן [יש גורסין רבי יעקב] אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: (פרקי אבות. פרק ג משנה ז).מפרשי המשנה מנסים "לרכך" משנה זו.
ראש וראשון רש"י הקדוש ז"ל, כותב: במשנה זו לא גורסים מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, שהרי המשנה לא הביאה כתוב [כלומר, פסוק לראיה, כפי הנהוג, שהמשנה אומרת: שנאמר, ומביאה פסוק מתאים], וגרסתו היא: "הרי זה מתחייב בנפשו".
וכך הוא מפרש את המשנה: "כלומר מסתכן בנפשו. כי כשעוסק בתורה אין רשות לשטן להזיקו, וכיון שפוסק על דברים בטלים ניתנה לו רשות".
רבי עובדיא מברטנורא פירש משנה זו כך:
"מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה. הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדיבר בהווה שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם.
ויש אומרים, דאשמעינן רבותא [שהמשנה משמיעה לנו חידוש גדול] דאף על גב דעל ידי כן הוא מברך: ברוך שככה לו בעולמו [הגמרא במסכת ברכות, דף נח עמוד ב, אומרת: ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו], אף על פי כן מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו".
התוספות יום טוב מביא את גרסת רש"י ז"ל, ומדייק מרבי עובדיא מברטנורא שכתב: "מעלין עליו" וכו', שגם הברטנורא גורס כגרסת רש"י ז"ל.
מפרשי המשנה שהובאו לעיל כולם בדעה אחת, שאין הכוונה דווקא על: הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, אלא על כל מי שמפסיק ממשנתו לדברים בטלים.
ויש להבין, מי שמפסיק ממשנתו לדברים בטלים, מובן הדבר שהוא מסתכן בנפשו. אבל מי שמתבונן ביפי הבריאה ובנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, מדוע יתחייב בנפשו? הרי כל ספרי הקודש מלאים מכך שהאדם צריך להתבונן מצד אחד בגדלותו של הקדוש ברוך הוא ומצד שני בשפלות האדם.
וראה, למשל, בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת קדושים, דף ס טור ד, דבור המתחיל: ויאמר דבר אל כל בני ישראל) וזה לשונו: "כבר כתבנו בזה כמה פעמים דהצדיק צריך לעבוד את הבורא ברוך-הוא וברוך-שמו בשני מדרגות, לראות תמיד לחשב רוממות אל וגדולתו * ולחשוב ולראות תמיד בשפלותו * ". ראה שם כל הדבור.
אם כן מדוע המתבונן ביפי הבריאה שברא בורא העולם, ואומר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מה נאים מעשיו של הקדוש ברוך הוא, "הרי זה מתחייב בנפשו" חלילה וחס?
להבנת העניין אעתיק מספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת לך לך, דף ו טור ב, בתוך דבור המתחיל: ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם) וזה לשונו:
"באילן יש כמה וכמה ענפים, וכל הענפים הם מחוברים אל העיקר האילן. כן כל מצוה ומצוה יש לו שורש ועיקר למעלה באילן העליון. וצריך האדם להשכיל לדעת שורש העיקר של המצוה, ולא כמצות אנשים מלומדה [שעושה רק מצד המנהג וההרגל מבלי להביט לשורשו]".
ועל פי דברי קודש אלה אפשר להבין את המשנה: הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה.
הרואה אילן נאה ושם ליבו רק ליפי האילן, ואומר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה. איזה אילן יפה ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואף על גב שהוא מברך: ברוך שככה לו בעולמו. אין זה מספיק, הוא צריך להשכיל לדעת שלאִילָן זֶה יש לו שורש ועיקר למעלה באילן העליון. וכשלא עשה כן - "הרי זה מתחייב בנפשו" ח"ו.
באופן אחר אפשר לומר, על פי מה שכתב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת וירא, דף ט טור א, דבור המתחיל: או יאמר ותצחק שרה), וזה לשונו:
"או יאמר וַתִּצְחַק שָׂרָה (בראשית יח, יב): דהענין הוא כך, שהצדיק צריך לקדש עצמו כל-כך ולהכיר נפלאות וגדולות הבורא ברוך-הוא, עד שיבא למדרגה כזו שגם אם יראה איזה פלא, לא יפליא בעיניו לחידוש גדול נגד נפלאות הבורא יתעלה, שבידו לעשות פלא פלאות יותר ויותר אין קץ * ונמצא מה שיתפלא האדם על איזה פלא שהוא חדוש גדול בעיניו, הוא מיעוט קילוס המקום ברוך-הוא, על-דרך שאמרו חז"ל (ברכות לג עמוד ב): סיימתינהו לשבחא דמרא [האם סיימת את כל השבחים של אדונך, הקדוש ברוך הוא], משל למלך שמקלסין אותו כו' [לשון הגמרא שם: משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין [משבחים] אותו ב[דינרים] של כסף [במקום דינרי זהב], והלא גנאי הוא לו [האם השבח הזה לא יהיה לו גנאי?]], וזהו וַתִּצְחַק שָׂרָה, פירוש לשון שמחה, שהיה [שהייתה] משמחת על גודל הפלא שעשה לה השם-יתברך ברוך-הוא, דהיינו אַחֲרֵי בְלֹתִי (שם) * וַיּאמֶר יְהוָֹ"ה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד (שם פסוק יג), פירוש מה זה חידוש ופלא גדול בעיניה הדבר הזה * הֲיִפָּלֵא מֵיהוָֹ"ה דָּבָר (שם פסוק יד), רוצה-לומר, וכי יש לך דבר שיהא פלא לנגד כחי, שיש בידי לעשות גדולות יותר ויותר". עד כאן לשון קודשו.
ועל פי דברים אלו אפשר לומר, בזכות אבותיי הקדושים זי"ע: הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה.
המהלך בדרך ומפסיק מלימודו, ומתפעל ומתפלא מיפי אילן או ניר מסוימים שהוא חידוש גדול בעיניו, ואף על פי שהוא מברך: ברוך שככה לו בעולמו. הרי בברכתו הוא כאילו ממעט קילוס המקום ברוך-הוא, "שיש בידו לעשות גדולות יותר ויותר".
