ב"ה
מבוא
יחס האדם לחיי ולצומח מקבל בתקופה האחרונה התייחסות שונה מבעבר, התייחסות יותר מתחשבת, ואף רצון לשימור והגנת מינים וזנים, הן מן החי והן מן הצומח, העומדים לפני העלמות מהעולם חלילה וחס.
הוקמו אגודות וארגונים, מקומיים ובין לאומיים (חלקם קוראים לעצמם "ירוקים") שמטרתם להגן ולשמר את החי והצומח, וכן חוקקו חוקים שונים, שעניינם שמירה והגנה על בעלי חיים וצמחים בסכנה, שהפכו ל"מוגנים".
כל אותם ארגונים ומחוקקים חושבים את עצמם ל"חדשניים" ול"מתקדמים" (רדיקאלים).
מטרת סדרת מאמרים זו היא כפולה:
האחת להראות לאותם ארגונים ומחוקקים "ירוקים" ואחרים, כי כל רעיונותיהם "החדשניים" ו"המתקדמים", כביכול, נמצאים כבר בתורה הקדושה שניתנה לעם ישראל, ע"י בורא העולם, לפני אלפי שנים.
ראה למשל, לעניין השמירה וההגנה על מיני בעלי חיים וצמחים הנמצאים בסכנת הכחדה חלילה וחס, בפרק העוסק במצוות "אותוֹ וְאֶת בְּנוֹ", את המובא בספר "אוצר החיים": "שלא יבטלו המין מן המינים לגמרי, והעושה מעשה זה פוגם בהשגחה הזאת [בהשגחת הבורא יתברך על כל מין ומין]".
זאת ועוד, חלק מרעיונותיהם "החדשניים" ו"המתקדמים" מפגרים לעומת מצוות התורה הקדושה.
כלומר, טענת חלק מהציבור היהודי כי התורה הקדושה היא, כביכול, מיושנת, ואינה מתאימה לדורנו ה"מתקדם", וצריכה לעבור, חלילה וחס, שינויים והתאמות לדורנו, מתנפצת מול המציאות שמראה, שהתורה הקדושה היא מתקדמת לאין שיעור לעומת רעיונותיהם "החדשניים" ו"המתקדמים".
לדוגמא: במאמרנו "תורת הפרמקלצ'ר - עקרונות הפרמקלצ'ר מול עקרונות התורה, חלק ג'", ציטטנו את מנהלת מחלקת התכנון במרחב המרכז בקרן הקיימת לישראל, הגב' איריס ברנשטיין, שאמרה ערב שנת השמיטה תשס"ח: "שנת שמיטה היא הרעיון האקולוגי הכי מודרני שיש".
כלומר, הרעיון התורני העתיק, בן אלפי השנים, של השמיטה, איננו חלילה וחס דבר מיושן שאבד עליו הכלח, אלא הוא "הרעיון האקולוגי הכי מודרני שיש".
האם יש צורך להוסיף, דבר מה, על דברים אלו?
מטרה שנייה. לצערנו הרב חלק ניכר מהציבור הדתי-חרדי נוהג יחס של זלזול, אי-התחשבות, ואף פגיעה זדונית מכוונת בחי ובצומח.
וברצוננו להראות לציבור הדתי בכלל, ולציבור החרדי בפרט, את דעת ודרך התורה בהתייחסות לחי ולצומח.
דעת התורה היא חד משמעית: יש לנהוג כלפי החי והצומח ביחס של חמלה ורחמים.
וכפי שנראה בהמשך סדרת מאמרים זו, מספר מצוות "עשה" ומספר מצוות "לא תעשה", שצוותה אותנו התורה הקדושה, מטרתן (על פי הנגלה) חמלה ורחמים על החי והצומח.
אסור לצער אותם, להכאיב להם ולהזיק להם, ויש למנוע מהם כל צער, כאב והיזק.
כמו כן יש לשמור על המינים והזנים השונים, של החי והצומח, הקיימים בעולם, מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, בורא העולם, מהכחדה חלילה וחס.
בטרם נפתח באמרנו נקדים ונציין כי עניין מניעת הצער, החמלה הרחמים וההגנה על החי והצומח בתורה, אינו בא על חשבון מניעת הצער, החמלה הרחמים וההגנה על בני האדם.
על פי התורה הקדושה חשיבות האדם היא מעל לחי ולצומח, ואם נעמוד בפני מקרה שבו מעורבים אדם בעל חיים או צומח, ובאפשרותנו לעזור רק לאחד מהם, עדיפות ראשונה היא העזרה לאדם.
בתורה הקדושה ובמאמרי חכמינו ז"ל מצויים דיבורים רבים שנושאם החמלה, הרחמים, ההגנה על בני האדם ומניעת הצער מהם, והדבר ברור לכול בר דעת, והעתיק מדברי הפלא יועץ (אות "ר" ערך "רחמנות"), הנוגע לענייננו, וכך הוא כותב:
"רחמנות הוא אחד משלשה סימנין שיש לישראל, שהם: גמלנים [גומלי חסדים], ביישנים רחמנים (ראה מסכת יבמות דף עט עמוד א, ובילקוט שמעוני שמואל ב פרק כא סימן קנד).
וכבר אמרו רבותינו ז"ל (מסכת שבת דף קנא עמוד ב, וילקוט שמעוני דברים פרק יד סימן תתצח): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", שנאמר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ (דברים יג, יח)".
וצריך האדם שיהא בו מדעת קונו [השם יתברך] דכתיב ביה [שכתוב בו]: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט), והוא מרחם על הכלב, ומשהה אכילתו במעיו [כמאמר הגמרא במסכת שבת דף קנה עמוד ב: יודע הקדוש-ברוך-הוא בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלושה ימים], ונוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי ערֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ (תהלים קמז, ט).
וכל-כך גברו רחמיו עד שנותן ארך אפים [מאריך אפו ואינו ממהר להיפרע, שמא יעשה תשובה] לעוברי רצונו ומטיב להם [גם] בשעה שהם מכעיסים לפניו [ע"י שחוטאים בעבירות], וכזאת וכזאת מרחם על בריותיו עד אין חקר, ועד מקום שאין יד שכלינו מגעת, באופן שאין הפה יכולה לספר גודל רחמיו וחסדיו וחמלתו.
וצריכים אנו ללכת בדרכיו וידוע שצער בעלי חיים דאורייתא".
בהמשך דבריו מביא ה"פלא יועץ" מהגמרא, מהזוהר הקדוש ומספר חסידים בנוגע ל"צער בעלי חיים" וממשיך:
"וכל-שכן וקל-וחומר שראוי לרחם על הבריות, אשר בצלם אלקי"ם נבראו, אחינו בני ישראל, שכולנו בני איש אחד, כאיש אחד, כגוף אחד.
ואפילו איש שהרע עמו ועשה עמו שלא כהוגן, אל כפועלו ישלם גמולו ולא יקום ולא ייטור, אלא ירחם עליו ויעזרהו בכל הבא מידו, ו"במדה שאדם מודד מודדין לו" (משנה במסכת סוטה פרק א משנה ז)".
וגם העתיק מעשה, המובא ב"דברי תורה" מהאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בנתניה זצ"ל (פרשת וישב, גליון אלף ר"ל), הנוגע לענייננו, וזה לשונו:
"ויתכן שלכן כתוב בצוואת רבינו יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים, כיון שקשה מאוד ליזהר בהם מצער בעלי חיים, שלא יתחייב עליהם בשביל איזה מכשול קל שלא מדעת.
והדברים קל וחומר כמה זהירות צריך שלא ייגרם בשבילו צער לאדם מישראל.
ומעשה שהיה בזקיני [הסבא רבא שלו] הקדוש מצאנז זכותו יגן עלינו לעת זקנתו, לאחר עריכת שולחנו הטהור בליל שבת קודש, שמחמת חולשת גופו הטהור לא יכול לילך ברגליו, והמשמש בקודש [העוזר האישי] מורינו הרב ר' רפאל ז"ל (שהיה גיבור עצום) נשאו על ידיו והביאו לביתו נאווה קודש והשכיבו על מיטתו. ומחמת שחש זקיני הקדוש ברע, בקש ממנו להישאר שם כל הלילה. וכשכבדה עליו העייפות הלך המשמש בקודש לשכב על הספסל שעמד שם.
לפתע שמע קול הליכה, כשהרים ראשו לראות מי הולך שם, ראה לתדהמתו שזקיני הקדוש בא אליו כשאוחז כרית ביד קדשו על מנת להניח תחת ראשו, ומיד כששם את הכרית על הספסל נפל ארצה באין אונים ואפיסת הכוחות.
זה שהורה יעקב ליוסף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצּאן (בראשית לז, יד), היינו שמתוך החיוב לראות בשלום הצאן תלמוד בקל וחומר על חובת הדבר לראות בשלום אחיך, ולא תשמור טינא ורוגז עליהם, אלא דרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".
גם בהמשך סדרת מאמרים זו ימצא המעוניין דיבורים רבים בנושא זה.
הקדמה זו באה כנגד אותם גופים "מתקדמים" שאצלם לבעלי החיים עדיפות ראשונה אפילו על חשבון בני האדם. דעה זו הביאה, ומביאה, לאבסורדים של ממש ולא כאן המקום למנות את כולם, אולם "פטור בלא כלום אי אפשר" ולכן נביא דוגמא אחת לאבסורד שכזה:
אצל הנאצים ימח-שמם היה קיים חוק שקבע: מי שברשותו כלב ואינו מטפל בו כראוי, יילקח ממנו הכלב, ע"י השלטונות, לכלביה הממשלתית ושם יקבל את הכבוד, היחס והטיפול הראוי המגיע לו, על הצד הטוב ביותר, וכל זאת על חשבון השלטון הנאצי ה"נאור".
זאת בשעה שאותם נאצים ארורים ימח-שמם התעללו במיליוני אנשים, נשים וטף, עינו אותם בעינויים שונים ומשונים, מנעו מהם אכילה ושתייה וצרכים אנושיים בסיסיים, וכתוצאה מכך, מיליוני בני אדם לא החזיקו מעמד ונפטרו במיתות משונות ה' ינקום דמם.
אותם בני אדם שבניסי ניסים נותרו בחיים, למרות ההתעללות הנוראה והעינויים שסבלו, הושמדו בסופו של דבר באכזריות רבה הי"ד.
רק הליכה בדרך התורה הקדושה ללא סטיות, "תיקונים" ו"התאמות", מבטיחה התחשבות, חמלה, רחמים, הגנה ומניעת צער מכול הברואים – בני-האדם החי והצומח.
דרך הפרמקלצ'ר היא כדרך התורה הקדושה. לפרמקלצ'ר שלוש אתיקות יסוד, כשהאתיקה הראשונה, העומדת בראש הפירמידה, היא: הדאגה לאדם. האתיקה השנייה היא: הדאגה לאדמה [כולל: דומם, צומח וחי, האוויר היער והמים], והאתיקה השלישית היא: חלוקת עודפים. שוב דאגה לאדם.
זאת ועוד, הפרמקלצ'ר גורס שהדאגה לאדמה כוללת בתוכה גם את הדאגה לאדם, כך שלמעשה כל שלושת אתיקות היסוד של הפרמקלצ'ר נושאן אחד - הדאגה לאדם:
"הדאגה לאדמה קשורה לדאגה לבני אדם, שכן בהכרח היא מספקת את הצרכים הבסיסיים של אנשים למזון נקי, אוויר ומים נקיים, מחסה, תעסוקה ושמחה. למרות שאנשים מהווים רק חלק זעיר ממערכות העולם, השפעתנו על מערכות אלה מכריעה לכן חשובה הדאגה לבני אדם: היא סוללת לנו דרך לספק את כל צרכינו מבלי להרוס את סביבתנו" ("גן עדן בפתח הבית". ט. שניידר. הוצאת יער. עמוד 11).
"האתיקה של "טיפול באנשים" היא המשך ישיר של "טיפול באדמה". אחרי הכול, כולנו חלק מהאדמה" ("פרמקלצ'ר" – מדריך למתחילים. גרהם ברנט, הוצאת "סלון מזל").
סדרת מאמרים זו מתייחסת, בעיקר, לחי, לגבי הצומח ראה מאמר נפרד [כמובן שיש בסדרת מאמרים זו נקודות המתייחסות לחי ולצומח כאחד].
ב"ה
חלק א'
מה הוא צער בעלי חיים?
תשובה: אסור לצער בעלי חיים, וחייבים למנוע מהם צער.
הגמרא במסכת בבא מציעא מקדישה כעמוד וחצי (דף לב עמוד ב, ודף לג עמוד א) ללמידת חיוב צער בעלי חיים, האם החיוב הוא מדאורייתא [מהתורה] או מדרבנן [גזירת חכמים], רבי יוסי הגלילי אומר: צער בעלי-חיים דרבנן וחכמים ורבי שמעון סוברים צער בעלי-חיים דאורייתא.
העניין נלמד משני פסוקים המופיעים בתורה. האחד עוסק בפריקה: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזב לוֹ עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ (שמות כג, ה). והשני עוסק בטעינה: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כב, ד).
ואנחנו לומדים ש"צער בעלי חיים" הוא מן התורה, מקל וחומר:
"אם אדם חייב לסייע לחברו לטעון את בהמתו, כמו שנאמר הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ, אף על פי שאין לבהמה צער כשאינו מסייע בטעינתה.
כל שכן שחייב לסייע לחברו לפרוק את המשא מעל גבי בהמתו, שמלבד הסיוע לחברו הוא גם מקל במעשיו את צערה של הבהמה".
הדיון בגמרא מסתיים, לכאורה, ללא הכרעה ברורה האם צער בעלי חיים הוא מן התורה.
הגמרא במסכת שבת (פרק מפנין, דף קכ"ח עמוד ב') אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה [בשבת] לאמת [תעלת] מים [ואינה יכולה לעלות. מה יעשה כדי שתעלה?] מביא [אדם] כרים וכסתות ומניח תחתיה [כדי שתטפס עליהם ותעלה]. ואם עלתה [הבהמה מן התעלה בעזרתם מעצמה] עלתה. [הגמרא מקשה:] והא קא [והרי הוא] מבטל כלי מהיכנו [אסרו חכמים לגרום בשבת לכך שכלי המותר בטלטול, ייאסר. והוא הנקרא "מבטל כלי מהיכנו", כלומר ביטול כלי מהיותו 'מוכן' (= היכנו), ועשייתו בלתי ראוי לשימוש. ומתרצת הגמרא: רבי יהודה] סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי [ובא איסור] דאורייתא ודחי [ודוחה איסור] דרבנן".
הרי שרבי יהודה סובר ש: "צער בעלי חיים דאורייתא [מהתורה]".
ה"רמב"ם", בספר זמנים, הלכות
"עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד. במזיד אסור לירד. ובבהמה אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים. וכן פורקין המשאוי [המשא] מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים".
ה"אורה ושמחה" (שם) מקשה: "וצריך-ביאור, גם אם צער-בעלי-חיים דאורייתא אמאי [מדוע] התירו איסורי דרבנן [לרדת מהבהמה בשבת אפילו כשעלה במזיד, ולפרוק המשא מעל הבהמה בשבת] והא [והלוא] יש כוח ביד חכמים לעקור מצוה דאורייתא בשב-ואל-תעשה, כמו שאסרו [לתקוע ב] שופר ו[לנענע ב] לולב בשבת.
ונראה לומר דהא [שזה] שהתירו [איסורי דרבנן הנ"ל] משום צער בעלי חיים, היינו דמשום עצם הצער לא גזרו כשם שהתירו כמה דברים בשבת במקום צער, ואף אם לא היה שום איסור וצוו לצער בעלי חיים גם-כן מותר, דלכתחילה לא גזרו במקום צער.
ורק למן-דאמר [למי שאמר ש] צער בעלי חיים אינו דאורייתא, אם-כן לא חשוב צער של בעלי חיים לצער, ולפיכך אין להתיר משום הא [זה].
אבל למן-דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, אם-כן הרי התורה החשיבה צערם לצער, ולפיכך התירו הדבר משום צער בעלי חיים, והשתא [ועכשיו] מיושב שפיר, והוא, דלאו משום כדי שלא לעבור על אדאורייתא התירו, אלא משום גופא [גוף העניין] דצער בעלי חיים, ודין דצער בעלי חיים דאורייתא אינו אלא סיבה להחשיב צערם לצער, ודו"ק, ואז תבין".
היוצא מדבריו שסוגייא זו מתיישבת רק לפי השיטה שסוברת שצער בעלי חיים דאורייתא.
ה"לחם יהודה" [להרה"ג רבי יהודה עייאש זצ"ל, נדפס בליוורנו בשנת תק"ו, מהדורה חדשה – ירושלים תשמ"ו] כותב [פרק יג דין ט'] שרבי יוסי הגלילי הסובר שצער בעלי חיים דרבנן, מודה שיש סוג של צער בעלי חיים שהוא דאורייתא. ומחלק בין צער שיש בו חשש שיגרום למיתה – שהוא צער גדול, לצער שאינו של מיתה, ובצער של מיתה אף לרבי יוסי הגלילי הוי דאורייתא [הוא מן התורה].
ובמקרה של הגמרא הנ"ל במסכת שבת (פרק מפנין, דף קכ"ח עמוד ב'): "דאיכא [שיש] חשש מיתה [שאם הבהמה לא תצא מהתעלה – תמות], הוא דהוי [צער בעלי חיים] דאורייתא [אף לרבי יוסי הגלילי], אבל בפריקה [הגמרא הנ"ל בבא מציעא] דליכא צערא דמיתה [שאין לבהמה צער של מיתה] אלא צער שמא תשבר [עצמותיה], כדפירש [כמו שפירש] רש"י אינו אלא מדרבנן".
מכיוון שהדיון בגמרא מסתיים, לכאורה, ללא הכרעה ברורה, הביא כאן ראיות המוכיחות שדעת הגאונים, רוב המפרשים והפוסקים היא, חד משמעית: להלכה "צער בעלי חיים" מן התורה.
[פרטי המצווה למעשה יובאו בהמשך מספר "אוצר החיים"].
ה"נוה צדק" [פרוש על הרמב"ם] כותב (ספר נזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יג הלכה ט) שכל הגאונים [החכמים בתקופה הנקראת "תקופת הגאונים"] פסקו שצער בעלי חיים דאורייתא.
כך נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" "חושן משפט" סימן ער"ב.
וכתב שם (בסעיף א'): "ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות "עשה" ועבר על מצות "לא תעשה"".
ובסעיף ו' כתב: "מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם [ללא תמורה]".
ה"רמ"א" [שם סעיף ט'] כתב: "צער בעלי חיים הוי [הוא] דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק, מכול-מקום משום צער בעלי-חיים מיהו חייב".
וה"מאירת עינים" [שם סעיף א'] כתב: "דצער בעלי-חיים דאורייתא".
וב"שולחן ערוך הרב" [בעל "התניא"], ב"חושן משפט", "הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים" (ראה שם כל הסימן) ונעתיק כאן מסעיף ד': "חייב להציל כל בעלי חיים מצער, אפילו של הפקר ואפילו של עובד כוכבים" וכו', "ואין צריך לומר שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידיים" [כלומר, מדין תורה אסור לצער כל בעלי חיים, אפילו של הפקר ואפילו של גויים, וברור שחייבים למנוע מהם צער].
כתב ה"רי"ף" (על הגמרא הנ"ל במסכת בבא מציעא): "מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. פרישנא [פירשו] מצוה זו מן התורה: לפרוק עמו בחנם ולא לטעון בחנם". ומפרש טעם המצוה משום: צער בעלי חיים.
ה"נמוקי יוסף", על הרי"ף כאן, כתב: "פסקו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל, כרבא דאמר: צער בעלי חיים דאורייתא, והכי [וכן] מוכח בפרק מפנין (דף קכח עמוד ב')".
"פרק מפנין" שה"נמוקי יוסף" מביא הוא רבי יהודה במסכת שבת שהבאנו למעלה, ודעתו היא שמשם מוכח ש"צער בעלי חיים" מן התורה.
ה"מאור הגדול", על הרי"ף כאן, כתב שההלכה היא ש"צער בעלי חיים" הוא מן התורה.
ה"כסף משנה" הלכות רוצח ושמירת נפש יג, הלכה ט, פוסק ש"צער בעלי חיים" אסור מן התורה, וכותב שגם שיטת הרמב"ם היא ש"צער בעלי חיים" דאורייתא.
ה"אורה ושמחה" (שם) כתב על דברי הרמב"ם שהבאנו למעלה (לאחר הגמרא ממסכת שבת): "מכאן שדעת הרמב"ם דצער בעלי חיים דאורייתא".
ה"רדבז" על הרמב"ם (ספר הפלאה הלכות נדרים פרק ו הלכה ח) כותב , גם הוא, ש"צער בעלי חיים" מן התורה.
ב"שאלת יעבץ" (שאלה ק"י, השאלה מובאת בסוף הפרק) נראה פשוט ש"צער בעלי חיים" דאורייתא.
בחדושי רבי עקיבא איגר זצ"ל, על הגמרא כאן, כתב שדין "צער בעלי חיים" הוא "מצות עשה" מן התורה.
הרבינו בחיי (שמות פרק כג פסוק ה) מסכם את הגמרא:
"עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ. זו מצות פריקה, ודרשו רבותינו ז"ל בבבא מציעא שהכתוב [שהפסוק הזה] מיותר, כי היינו יכולים ללמוד אותו ממה שכתוב הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ שהיא מצות טעינה. וקל וחומר הוא: ומה טעינה, שאין בה צער בעלי חיים, אמרה תורה הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ, מצות פריקה, שיש בה צער בעלי חיים, לא כל שכן, ואף-על-פי-כן נכתב, ללמדך שהם שני דינין חלוקין, חלוקה מצות טעינה ממצות פריקה, ומצות פריקה ממצות טעינה, ובא הכתוב לומר: פריקה בחנם [יש לעזור בפריקה בחנם ללא תמורה] טעינה בשכר [יש לעזור בטעינה רק אם מקבלים על כך שכר], ושם העלו בגמרא כי הכתוב הזה עָזב תַּעֲזב לפריקה בחנם אתא [בא] משום דצער בעלי חיים דאורייתא".
כלומר דעת ה"רבנו בחיי" היא שמהגמרא עולה ש"צער בעלי חיים" מהתורה.
הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית א, כט) כותב גם הוא ש"צער בעלי חיים" מהתורה.
ה"תפארת ישראל", בפירושו על המשניות (קידושין פרק א משנה י). כותב:
"צער בעלי-חיים שהוא ודאי דאורייתא".
ב"ה
ב"ה
חלק ב'
הרב הקדוש רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין מקאמארנא זצ"ל, בספרו אוצר החיים, על תרי"ג המצוות, מונה את מצות "צער בעלי חיים" בין תרי"ג המצוות דאורייתא [שחיובם מן התורה]. פעמיים כמצות "עשה", ופעם כמצות "לא תעשה", ומסביר את פרטי המצווה, וכך הוא כותב:
"מצווה פ' [שמונים] לפרוק משא מהנכשל בדרך.
מצוות עשה להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשא בדרך. שנאמר: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזב לוֹ עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ (שמות כג, ה).
חייב לפרוק מעליה, ולטעון עליה, אפילו היה עליה משא יותר מן הראוי לה.
זקן ואינו לפי כבודו, פטור. ואם עשה לפנים משורת הדין תבוא עליו ברכה.
פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת [נוספת], ואפילו מאה פעמים, שנאמר: עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ.
וצריך להדדות [ללכת באטיות] עמו עד [מרחק של] פרסה [כדי לוודא שהמשא לא ייפול], אלא אם כן אמר בעל המשא "איני צריך לך".
ופירוש כִּי תִרְאֶה. מאימתי הוא החיוב? שיערו חכמים (במסכת בבא מציעא, דף לג עמוד א) "רוס" [כלומר] רס"ו [266] אמות ושני שליש אמה [שהם בערך 128 - 160 מטר]. אבל רחוק מזה אינו חייב לנטות מן הדרך אליו, ואם עושה לפנים משורת הדין תבוא עליו ברכה.
מצאה רבוצה, אף-על-פי שאין הבעלים עמה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר עָזב תַּעֲזב, מכל מקום. אם-כן למה נאמר עִמּוֹ, שאם בעל הבהמה הלך, וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה, פרוק". פטור, שנאמר עִמּוֹ.
ואם היה בעל הבהמה זקן, או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.
ונוהג בכל-מקום [כלומר, הן בארץ ישראל והן בחו"ל] ובכל-זמן [כלומר, הן בזמן שבית המקדש עומד על תילו, והן בזמן שבית המקדש עומד בחורבנו] בזכרים ונקיבות [גם נשים חייבות במצות עשה זו].
משרשי המצוה ללמד נפשנו במידת החמלה, ואין צריך לומר שהוא חובה עלינו לחמול [לא רק על בעלי החיים, אלא גם] על האיש המצטער בגופו [כגון: שהוא חולה או שיש לו אברים פצועים או חסרים] אלא אפילו על המצטער באבידות [הפסד] ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו, וכל שאין מרחם אין מרחמין עליו מן השמים".
ובמצוה תק"ם תקמ"א (בספר דברים פרק כב) כתב ה"אוצר החיים":
"מצות לא תעשה שלא להניח בהמת ישראל רובץ תחת משאו וילך לו, או שהוא בעצמו [כלומר חברו] רובץ תחת משאו, אבל יעזרהו ויקים בהמתו, עד שיתקן משאו, ולפרוק מן הבהמה.
ובפריקה מקיים עשה של מצוה שמונים [שהובאה למעלה], ולא-תעשה שבכאן (דברים כב, ד): לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. ומצות עשה לטעון עמו, להקים המשא על הבהמה או על האדם שנאמר: הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.
מדיני המצוה, אם הניחו והלך לו, ביטל שני מצות-עשה ולא-תעשה אחד.
זקן ואינו לפי כבודו, פטור. ובלבד שאם היה [הבהמה] שלו, גם לא היה פורק וטוען, פטור גם בשל חבירו. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, כי קיום מצות בוראו יותר חשוב אצלו מהצלת ממונו, יפרוק ויטען ותבוא עליו ברכה.
פגע בשנים [בשתי בהמות] אחד צריך לפרוק, ואחד לטעון. מצות פריקה קודמת, שיש בה "לא תעשה", ו"צער בעלי חיים" שהוא גם כן מצוה.
[פגע בשתי בהמות, אחת של] אוהב לפרוק, [ואחת של] שונא לטעון. מצוה לטעון, כי כפיות היצר לאהבת ישראל מצוה השקול כנגד כל התורה.
ושונא האמור בתורה: שראה אותו עובר עבירה. הרי זה מצוה לשנוא אותו, אבל לא ירד לחייו. כי ישנוא את הרע ויאהב את הטוב שבו.
פריקה בחנם, טעינה בשכר.
ונוהג בכל-מקום ובכל-זמן בזכרים ונקבות".
ה"אור החיים" הקדוש (בראשית כט, ז) מפרש את הפסוק: וַיּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצּאן וּלְכוּ רְעו. שאמר יעקב אבינו ע"ה, כשהיה בדרכו ללבן דודו, לרועים אותם פגש ליד הבאר, כשמצא את העדרים רובצים על הבאר, וכך הוא מפרש:
"וַיּאמֶר הֵן עוֹד וגו', טעמו [של יעקב] אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (בבא מציעא לב עמוד ב') וחש על הצאן".
מהקטע שהבאנו מה "אורח חיים" הקדוש אנו למדים שני דברים:
האחד, שגם ה"אורח חיים" הקדוש סובר שאיסור "צער בעלי חיים" הוא מהתורה, וכלשונו "דבר תורה".
השני, שהטעם שיעקב אבינו נעשה מוכיח ושופט לרועים על שלא השקו את הצאן, היה מחמת "צער בעלי חיים" ומשום חששו "על הצאן".
בספר "פלא יועץ" (אות "ב'" ערך "בעלי חיים"), כתב:
"אמרו רבותינו ז"ל: צער בעלי חיים דאורייתא, וצריך להקדים מזונותיהם [להאכיל את בעלי החיים] קודם שיאכל הוא, כמו שלמדו מפסוק וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ והדר [ואחר כך] וְאָכַלְתָּ (דברים יא, טו), שהם תלויים בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.
וכבר ספרו מעשה בזמן האר"י ז"ל באחד שנענש במיתת בנים על צער אפרוחים קטנים. שהיה להם סל [ששימש] לעלות במעלה [במדרגה] אחר אימן [התרנגולת], ואשתו, גם בלא דעת [שלא בכוונה לצערם], הוציאה הסל, ונענש [המעשה מובא בספר "קב הישר" ומועתק בקטע הבא].
ישמע חכם ויוסיף לקח לקיים צוואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמוד על המשמר שלא יהיה להם צער. ועל הרוב אין מצליחים, שרובן מתים מחמת נפילה או יהיו מאכל לחתולים ועכברים, וזהו צער בנפש.
לכן העדר [שלא לגדל כלל] טוב, ואפשר לעולם שיתקיים ע"י הגויים, כי להם יאתה להתעסק ביישובו של העולם הזה. וכן לא טוב לגבר לגדל עופות, אלא [באותה] השעה שמצטרך יקנה וישחוט.
ואם אינו מוצא [עופות לשחיטה] בכל עת, וצריך שיהיו מוכנים אצלו, יזהר מאד, ויצווה את בניו ואת כל בני ביתו, להיות זהירים ליתן להם את אכלם בעתם, כי מזונותיהן עליו, וקשה עונשן.
ובפרט אם הם סגורים בכלוב, צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעוון צער בעלי חיים.
ומזה יש ללמוד לכל הסמוכים עליו, כגון: בני ביתו, ומשרתיו, משרתי הקהל [העובדים במשרות ציבוריות ומקבלים את שכרם מהציבור] שהם כתרנגולים הסגורים בכלוב, שעיניהם תלויות על בעל-הבית, וצריך להזדרז ולדחוק עצמו ליתן להם את אכלם די מחסורם בעתם [בזמן] קודם שיאכל הוא, ובמידה שאדם מודד בה מודדים לו, גם ה' ייתן לו די מחסורו דבר בעתו.
והנה נחלקו הפוסקים אי [אם] צער בני אדם הוא מדאורייתא, כמו צער בעלי חיים שאין בהם דעת לסבול ולקבל.
ועל-כל-פנים נקוט מיהא [אחוז בזה] שצער ילדים קטנים, שאין בהם דעת, הוא מדאורייתא.
וצריך ליזהר מאד שלא לצערם (וכמו שכתבתי בערך "יונק") ושלא לצער לשום גברא [אדם], כִּי [אֶת כָּל מַעֲשֶׂה] הָאֱלֹהִי"ם יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָּם (קהלת יב, יד) ופירשו רבותינו ז"ל (מסכת חגיגה דף ה עמוד א) שאפילו הרג כינה או רקק [ירק] בפני חבירו ונמאס, ונצטער, עתיד ליתן את הדין, אף-על-פי שלא נתכוון לצערו.
אי לזאת יחרד האיש וילפת, וכל אשר בכוחו לעשות יעשה, למען יהיה רוח הבריות נוחה הימנו. ואף אם נגזר על אדם שיצטער כמעשהו ממנו, לא ייפול הנופל ממנו [אם עשה כל אשר בכוחו לעשות כדי לא לצער את זולתו]".
מהקטע שהבאנו מספר "פלא יועץ" אנו למדים שני דברים:
האחד, שגם מחבר ספר קדוש זה סובר שאיסור "צער בעלי חיים" הוא מהתורה, משום שאין בהם דעת לסבול צער.
השני, שלגבי "צער בני אדם" נחלקו הפוסקים אם האיסור הוא מהתורה!
בספר "קב הישר" (פרק ז'), כתב:
"המצער את הבריות הרי הוא מכניס עצמו בסכנות גדולות, ואף המצער בהמה חיה ועוף יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו.
ומעשה שהיה אצל הקדוש האר"י ז"ל, שנתאכסן אצל איש חשוב תם וישר, וטרם נסיעתו אמר לו: "מה הגמול אשר אשלם לך בעד החיבה גדולה שהראית לי וכו'".
והשיב לו הבעל הבית שהיו לו בנים, ואחר כך נעשית אשתו עקרה, אולי ימציא לו תרופה לאשתו כבראשונה, והשיב האר"י ז"ל עניין הסיבה שנעשית עקרה, ואמר לו: "דע לך שהיה סולם קטן עומד בביתך, שהיו התרנגולים קטנים עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים אשר היה סמוך לסולם, והיו שותים ומרווים צימאונם, ופעם אחת אמרה אשתך להמשרתת שתסיר הסולם משם, אף כי לא היה כוונתה לצער את התרנגולים, כי אם מטעם אחר [והוא] להיות הבית נקי.
ומאז אשר הוסר הסולם יש להתרנגולים צער גדול (שאינם יכולים התרנגולים לפרוח כי היו עדיין קטנים) לסבול צימאון גדול.
ועלתה צפצופם לפני הקדוש-ברוך-הוא המרחם על כל מעשיו, ועל ידי כן נגזר עליה להיות עקרה.
והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה' נתן לה הריון וחזרה ללדת כבראשונה".
הקטע מ"קב הישר" מובא ב"דברי תורה" מהאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בנתניה זצ"ל (פרשת וישב, גליון אלף ר"ל), והוא מוסיף:
"ורואים מזה גם עניין השגחתו הנפלאה של יוצר בראשית, המכין מזון לכל בריותיו אשר ברא".
ב"ה
ב"ה
חלק ג'
בקטע שהבאנו מהרב הקדוש מקאמארנא זצ"ל (מהספר "אוצר החיים") כתב:
"משרשי המצוה ללמד נפשנו במידת החמלה וכו' וכל שאין מרחם אין מרחמין עליו מן השמים". ומצאנו כמתאים להביא בהמשך לדברים אלה את הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה עמוד א) המספרת לנו על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא, ש"על ידי מעשה באו וע"י מעשה הלכו". וכך מספרת הגמרא:
"על ידי מעשה באו", מה היה המעשה?
"מעשה בעגל שהיו מובילים אותו לשחיטה, ברח העגל ממוביליו והחביא ראשו תחת קפלי בגדו של רבי יהודה הנשיא, ובכה, משום שלא רצה להישחט.
אמר רבי יהודה הנשיא לעגל: "לך [לשחיטה] כי לכך נוצרת!".
אמרו בשמים: "הואיל ואינו מרחם על היצורים, יבואו עליו ייסורים".
"ועל ידי מעשה הלכו", כך היה המעשה:
"יום אחד הייתה העובדת בביתו של רבי יהודה הנשיא מכבדת את הבית. היו על רצפת הבית גורי חולדה קטנים, והייתה מכבדת אותם, כדי לסלקם משם.
אמר לה רבי יהודה הנשיא: "עזבי אותם, הרי כתוב (תהלים קמה, ט) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אם כן, גם על גורי החולדה יש לרחם, ולא להשליכם".
אמרו בשמים: "הואיל והוא מרחם על היצורים, נרחם עליו, שלא יתייסר עוד" [ייסוריו של רבי יהודה הנשיא נמשכו שלוש עשרה שנה, והיו ייסורים נוראיים]".
בספר "פלא יועץ" (אות "ר'" ערך "רחמנות"), פירש את שאמר רבי יהודה הנשיא לעגל: "לך [לשחיטה] כי לכך נוצרת", בדרך זו:
"כמדומה דההוא [שאותו] עגל היה בו איזו נשמה מגולגלת, והייתה יודעת [הנשמה המגולגלת] שהולכת לישחט, והיה קשה עליה לסבול צער השחיטה בהיותה בגוף הבהמה, והייתה מבקשת מרבי שיבקש עליה רחמים לצאת מן הבהמה קודם שחיטה, ואמר לה: זיל [לכי לשחיטה כי] לכך נוצרת בתוך הבהמה לסבול צער זה, וזהו תיקונך.
והואיל ולא ריחם, לבקש עליה רחמים, כמו שבקשה, לא רחמו עליו, ודוק.
ואם כנים אנחנו נראה דלמיחש בעי [שיש לחשוש] על-כל בהמה חיה ועוף, שלא לומר בפניה: "לך שחוט בהמה זו או עוף זה", אלא כמו שאומרים קצת: "הנח ענק [מין תכשיט] על צווארה".
ה"שאלת יעבץ" (בשאלה ק"י) מתייחס לגמרא הנ"ל, וכך הוא כותב:
"מלבד שאינה [שאין מעשה זה] ראייה להטיל חובה על כל אדם, ואפילו ממידת חסידות. דהא רבי גופיה [שהרי רבי (דרך הגמרא לכנות את רבי יהודה הנשיא בשם הכינוי: "רבי") עצמו] משמע קצת דמקמי הכי לא הקפיד בהכי [שלפני כן לא הקפיד בכך]. ושוב אחז במידת רחמנות יתרה, שלכן רחמו עליו משמים להקל ייסוריו.
תדע [ראיה לכך] שהרי אמרו שם דמעיקרא על-ידי מעשה באו, כדאיתא התם מעובדא דעגל [כמו שכתוב שם מהעובדא של העגל]. ותמה על עצמך, וכי לא זו מדת כל אדם, ואפילו חסיד שבחסידים. מי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה, שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק, ומה טיבה של מדת רחמים בזה. כל-שכן שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא.
אם-כן בכך יֵמלטו כל בעלי-חיים חייהם מיד השוחט.
אלא פשיטא [פשוט וברור] שאני רבי דרב גובריה [שונה רבי יהודה הנשיא שהיה אדם גדול]. ומי עמד בסוד ה' לידע מה טיבו של עגל ההוא, ואם אולי [היה בו] איזה נפש מישראל שנתגלגל בו [כמו שאמר ה"פלא יועץ"]. והיה מבקש תיקונו מרבי, שלא יצטרך למות מותא תנינא [מוות שני] בבהמה, והמבין-יבין.
ועוד יש-לומר שמא בני חולדת הסניים [סנאים] היו, שעשוין לנקר הבית, ויש לבני אדם צורך בהם, אלא שעדיין היו קטנים, שנולדו עכשיו, ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו.
ואף-על-פי-כן מידה של רחמים גדולים הייתה שם כנ"ל".
על אלו בעלי חיים חלה המצווה?
העתקנו כבר למעלה מ"שולחן ערוך הרב" [בעל "התניא"], ב"חושן משפט", "הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים", סעיף ד', שפסק: "חייב להציל כל בעלי חיים מצער, אפילו של הפקר ואפילו של עובד כוכבים" וכו', "ואין צריך לומר שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידיים".
הרי שדעת ה"שולחן ערוך הרב" להלכה היא: מן התורה אסור לצער את כל בעלי החיים ללא יוצא מן הכלל, קטנים כגדולים, וחייב להציל את כל בעלי החיים, אפילו של הפקר ואפילו של אינם יהודים, מצער.
בספר "קב הישר" (פרק ז', כל הדיבור הועתק למעלה), כתב:
"המצער בהמה חיה ועוף יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו".
ב"שאלת יעבץ" (שאלה ק"י) נשאל:
"צריך לעיין בהא [בדין זה] דצער בעלי חיים דאורייתא, אם הוא כלל עובר [גורף] לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו, גדול וקטן, ואפילו שקצים ורמשים (בלבד שלא יהיו ממיתין [הורגים את האדם], כי כל המזיקין נהרגין אפילו בשבת [משום פקוח נפש הדוחה שבת]) ושלשול קטן שבים במשמע [גם כן] לכאורה".
והשיב:
"ויראה שאינו באמת אלא בבעלי-חיים דבני מלאכה נינהו [שעושים איזו עבודה המועילה לבני האדם] כענינא דקרא דכתיב [כמו שעניינו של הפסוק (דברים כב, ד)] בבהמה הנושאת משא [לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ].
ואפשר שאפילו כלב וחתול בכלל [המצוה]. לפי שגם המה בני תרבות [בעלי חיים מתורבתים] ובעלי מלאכה [לתועלת האדם], כמו שאמרנו במקום אחר, לעניין להקדים להם האכילה כבהמה (עיין-לעיל סימן י"ז [מובא בהמשך המאמר, בפרק המדבר באיסור לאכול לפני שייתן לבעלי החיים שברשותו לאכול]).
אבל הקטנים שאינם ראויים למלאכת אדם. לא מיבעיא [אין צריך לומר] זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי [המאוסים], וגם יש בהן חשש מכשול [שלא יפלו לתוך מאכלו של האדם] ואף קצת סכנה וצער לבני אדם, דלית לן בה [שאין לנו חיוב בהם]. ושפיר דמי למיקטלינהו [ומותר להורגם].
והא רבי נחמן דאמר (מסכת שבת דף יב עמוד א) קטלן להו ואשמען קלא דסנוותי. ולא תימא הנהו [ולא תאמר אלו, כלומר: זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים, אין בהם צער בעלי חיים ומותר להורגם] משום דלית בהו [שאין בהם, בהריגתם] משום נטילת נשמה. דמשום-הכי [שמשום כך] אפילו בשבת שרי [מותר]. אבל שארא [השאר] דאית בהו [שיש בהם] משום נטילת נשמה, דילמא אית בהו נמי [אולי יש גם בהם] משום צער-בעלי-חיים. כי לא מזקי ודאי [כי ודאי שאינם מזיקים]. אלא ודאי כל הני דאמרן [כל אלה שאמרנו, כלומר: זבובים ושקצים ורמשים], אין להן סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן. ואין-צריך-לומר פרעושים דקמצערו טובא [שמצערין הרבה].
אף-על-פי שהאר"י ז"ל (ממידת חסידות, ועל-פי הסוד [הקבלה], ודברים בגו משום גלגול, נגע בה) ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפילו כינה".
היוצא מדבריו: לדעתו, לפי ההלכה החיוב הגמור הוא בבעלי-חיים העושים איזו עבודה המועילה לבני האדם, והם כול הבהמות [הגסות ואף הדקות] והחיות [חיה בכלל בהמה בכל מקום], והעופות [הגמרא (במסכת סנהדרין דף נט עמוד ב) שואלת: ועופות בני מלאכה נינהו [האם עופות נחשבים לבני מלאכה? ועונה] אין [כן] כדבעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין] והדגים [הגמרא (במסכת סנהדרין שם) שואלת: ודגים בני מלאכה נינהו [האם דגים נחשבים לבני מלאכה? ועונה] אין [כן] כדרחבה, דבעי רחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא [רחבה קשר עגלה לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים, ושניהם, הדג והעז, משכו אותה. (אמרות אלו מובאות גם בילקוט שמעוני בראשית פרק א סימן טו)].
אמנם, הוא מציין, שממידת חסידות ועל פי הסוד, ציוה האר"י הקדוש ז"ל שלא להרוג שום בעל חיים, אפילו כנה.
בזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף ס"ח עמוד ב') כתב (מתורגם ללשון הקודש, ומבואר, על פי פירוש "מתוק מדבש" למורי ורבי הרב המקובל רבי דניאל פריש זצ"ל):
"רבי אבא אמר: בכמה מקומות למדנו שכל מה שעשה הקדוש-ברוך-הוא למעלה ולמטה [בשמים ובארץ] הכול הוא אמת, ומעשיו הם אמיתיים, שנבראו לצורך העולם ולא נבראו לשווא ותהו, אלא הם הכרחיים לתיקון העולם.
ואין לך דבר בעולם שהאדם צריך לדחות אותו ממנו ולנהוג בו בזיון, כי כולם הם פעולות אמתיות, והכול נצרך לתיקון העולם.
וטעם הדבר, כי הרי אין כוח לשום נברא לברוא שום בריה, אלא הכול נברא בכוח העליון, ולכן יש שר וכוח וצורה לכל הנבראים, ואפילו הגרועים המזיקים יש להם שורש למעלה בקדושה העליונה ובאצילות [עולם האצילות, הגבוה שבעולמות].
לכן המבזה אותם נוגע בכבוד עליון שבראם לצורך העולם, והיודע סוד הנבראים כולם יודע צרכם למעלה ולמטה".
ומביא ראיה: "כי פעם אחת היה רבי אלעזר הולך בדרך ורבי חזקיה היה הולך עמו. ראו נחש אחד, קם רבי חזקיה להרגו, אמר לו רבי אלעזר: "עזוב אותו ואל תהרגהו" (והיינו דווקא בשדה ששם מקום מושבם, אבל אם נראה בישוב או בבית, על זה אמר רבי שמעון (במכילתא בשלח יז, ז) "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו").
שאל אותו: והלא הנחש הוא דבר רע שהורג בני אדם?
אמר לו רבי אלעזר לרבי חזקיה: והלא כתוב אִם יִשּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ (קהלת י, יא), שפירושו שלא נושך הנחש לאדם עד שמלחשים לו מלמעלה, ואומרים לו: "לך הרוג את אדם פלוני", לכן לא ראוי להורגו, כי אינו דבר רע שהורג בני אדם בלי שילחשו לו מן השמים (ובישוב ששם התירו להרוג נחשים אפילו בשבת, הטעם הוא כי כשאדם הורגם, גם הוא על ידי שלחשו לו מלמעלה להציל את עצמו ואת חברו).
ולפעמים כמו שהנחש מזיק והורג, כמו כן מציל את האדם מדברים מזיקים אחרים [בהמשך המאמרים נקדיש בעזהשי"ת לנושא זה פרק שלם].
ולפעמים על ידו עושה הקדוש-ברוך-הוא נס לבני אדם, והכול תלוי בידו של הקדוש-ברוך-הוא, והכול הם מעשי ידיו והעולם צריך להם, ואם העולם לא היה צריך להם לא היה בורא אותם הקדוש-ברוך-הוא, ועל כן אין ראוי לאדם שינהג בזיון בדברי העולם שדעת בני אדם נותנת שאינם צורך העולם כמו הנחש".
הרי שדעת הזהר הקדוש היא ש: "אין לך דבר בעולם שהאדם צריך לדחות אותו ממנו ולנהוג בו בזיון, כי כולם הם פעולות אמתיות, והכול נצרך לתיקון העולם". כלומר שכול הנבראים בעולם: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, גדול וקטן, ואפילו שקצים ורמשים ושלשול קטן שבים", נצרכים לתיקון העולם, ואין לדחות אותם ולנהוג בהם בזיון, ואין צריך לומר שלא לצער אותם, לא להזיק להם ולא להורגם חלילה-וחס.
חלקים נוספים יועלו בעז"ה בקרוב
